אתם אנשים אחראים? כמה אחריות אתם לוקחים על החיים שלכם, וכמה מעבירים? ומה המילה "אחראיות" עושה לכם?
 
בזמן האחרון יצא לי להסתכל הרבה על הדבר הזה שנקרא "אחריות".
גיליתי שם הרבה עומק, על עצמי ועל מתאמנים. ומתחשק לי לשתף.
 
**
אז אם נסתכל על "אחריות" כעל מקל בעל שני קצוות, הקצה האחד הוא לקחת את כל האחריות עלינו והקצה השני היא להסיר את כולה. ובאמצע.. כל הגוונים שבין לבין. אז ככה אני רואה את המקל:
 
בקצה הראשון – נמצאת התחושה שאנחנו אחראים על עצמנו ועל גורלנו. לטוב ולרע. שם יושבים המקרים בהם אנחנו לוקחים את מלוא האחריות על ההצלחות והכשלונות שלנו. על החיים שלנו.
אנחנו מרגישים האחראים לדחוף קדימה את כל מה שחשוב לנו. אחראים לרגשות שלנו (שזה אומר פחות "אכלו לי שתו לי, מר גורלי" ויותר "אני מרגישה ש..").
 
לקצה הזה יש לזה המון כח. אנשים שלוקחים הרבה אחריות הם לרוב כאלה שלא מפסיקים להזיז את הדברים קדימה. לדחוף. לעשות. פחות מאשימים את העולם ואת האחרים כשלא עובד להם, ויותר בודקים מה הם יכולים לעשות בענין – ועושים.
 
זה מאוד מאפיין בעלי עסקים מצליחים. ומאפיין גם הרבה מהמאמנים שלי שעושים תהליכים יפיפיים: האימון ממש מזיז אותם. הם תופסים את מה שקורה בו בשתי ידיים ומשנים את חייהם. לוקחים אחראיות על התהליך.
 
נשמע טוב, לא? אבל האמת יש לזה גם צד שני…
לקיחת "אחריות יתר". הרבה מאיתנו, האנשים שנוטים לקחת אחריות, לוקחים את זה רחוק מידי בלי שנשים לב. ואחד האופנים הוא לחוש אחראים לגורלם של אחרים סביבנו. לחוש שמתפקידנו "לפתור" להם את החיים. את הבעיות. ואם לא עשינו זאת – מרגישים לא בסדר. אשמים.
המחיר של אחריות יתר הוא כבד.
זה גם מייצר "רצינות יתר" בחיים. כשכל המשקולת הכבדה הזו יושבת עלינו הרבה יותר קשה להנות, להשתעשע, להיות בplayfulness עם החיים.
 
וזה גם מעצור חוסם תנועה… אנשים צריכים שנסמוך עליהם ונאפשר להם לעשות את הדרך שלהם. גם אם היא קשה. כי אי אפשר באמת "לעשות את הדרך" בשביל מישהו אחר. זו פיקציה. כל אחד צועד במו רגליו בדרך. גדל בדרך שלו. ואנחנו… אם אנחנו מחזיקים חזק מידי את הסיטואציה, מתערבים מידי, אחראים מידי, אנחנו עוצרים אותם. מפריעים.
אותו הדבר אגב אנחנו עושים גם לעצמנו, עוצרים את הנתיב גדילה שלנו אם אנחנו יותר מידי בשליטה, אחיזה בפרטים.
 
אחריות יתר לא מאפשרת לנו להיות פשוט אנחנו. בחופשיות.
 
בקצה השני של המקל – יושב לו המקום שמסיר כל אחריות.
אחרים עשו לי… אחרים לא רואים אותי.. לא מתחשבים, לא מעריכים. "הם" לא מזיזים את הדברים עבורי. הקצה הזה מלווה בתחושת חוסר אונים, חוסר יכולת לגרום לדברים שאני רוצה לקרות. תלות בעולם. באנשים.
זה כואב. זה עושה אותנו קטנים ולא יכולים.
זה קורה כשאנחנו לא מעריכים את הכח שלנו. הכח להשפיע. ליצור. להרגיש מספיק טובים כמו שאנחנו.
 
גם לקצה הזה של המקל יש יתרונות. יש בו חופש מסוג אחר… חופש לא "להחזיק" כל הזמן את הסיטואציה. חופש לא להיות "כל הזמן על הפרטים".
חופש לקבל עזרה. לשחרר אחיזה.
 
אבל קצוות כמו קצוות, הם לא באמת המקום המדוייק והנכון לנו. לא האחד ולא השני.
 
אז מה האמצע המיטיב?
איזה סוג של מערכת יחסים עם "אחראיות" באמת טובה לנו?
אז בטח ניחשתם שיש לי את התשובה שלי לדבר הזה..
 
אותי אגב תמיד הגדירו כבן אדם אחראי. חלק מזה קשור כנראה לזה שאני ילדה בכורה, אנחנו הבכורים נוטים לאחריות. וחלק מזה האישיות שלי וחוויות החיים. אז באופן טבעי מצאתי לי לרוב תפקידים רבי אחריות. בצבא, במשפחה, בעבודה, אפילו בנציגות ההורים בבית הספר.
 
ובתור תלמידה של הדרך, שכל הזמן צועדת ומתבוננת, זה מה שלמדתי ממנה בשנים האחרונות:
אחריות טובה ומאוזנת היא כזו שמשלבת הרבה מאוד trust.
 
(כותבת בגוף ראשון, אבל זה נכון בעיני לכולנו).
מצד אחד trust בעצמי.
שאני יכולה. לפתור כך או אחרת כל אתגר שמגיע אלי.
לצעוד לאן שהלב שלי משתוקק. להצליח.
 
ומצד שני trust באחרים. ובעולם.
שהעולם, והאנשים בו,
יביאו את העזרה הדרושה וההזדמנויות הנכונות, למי שפתוח אליהם.
שיש חוכמה יותר גדולה מזו שהשכל שלי מבין,
ושבגדול, דברים הם לטובה
(בתנאי שאנחנו לא מתעקשים להפריע..)
 
זה אומר
להקשיב לעצמי פנימה ולהקשיב לאחרים.
להקשיב למה שקורה, לסימני הדרך שהחיים נותנים.
ולהניע את הדברים שחשובים לי. באומץ. לא לוותר עלי.
אבל גם לשחרר ולתת לדברים לקרות.
כי אי אפשר בכח. כלום.
 
ולסמוך על אנשים שיש להם את זה.
שיש להם את כל מה שדרוש כדי לעשות את הדרך שלהם קדימה.
והבחירה לצעוד בה היא שלהם.
וכמה שאני אוהבת שכהדרך הזו נפתחת ומתחדדת למתאמנים שלי.
אור בלב.