כמה חשוב שנרגיש מוערכים בעבודה.
כי האמת? אנחנו קורעים את התחת.
נכון שמגיע לנו לקבל הערכה? 
לפחות כמה מילים טובות?

אחד הדברים שהכי "מפעילים" אותנו בעבודה
זה הפרגון וההערכה שאנחנו מקבלים.

ואם אנחנו שכירים – המעריך מספר אחד שלנו במערכת הוא המנהל (ת).
אני לא יודעת מה איתכם, אבל בימים שאני הייתי שכירה,
אני זוכרת את עצמי עם חיוך מאוזן לאוזן
שעות אחרי מילת פרגון טובה מהבוס.
ואת הבאסה שיכלה ללוות את כל היום (ולפעמים כמה ימים אחריו),
ממילה מקטינה או מבטלת ממנו.
ממש כמו ילדה קטנה.
וגם כשניסיתי "לטאטא" את התחושות האלו –
הן פשוט היו שם.

מכירים את זה?
ולמה לעזאזל זה כל כך חשוב לנו?
זה הרי מרגיש כל כך ילדותי… וטיפשי.
מי הוא (או היא)? סך הכל עוד בן אדם,
על שלל יתרונותיו וחסרונותיו, והיותו אנושי.
ובמקרה… יצא שהוא מנהל אותנו.
(*כותבת "הוא" מטעמי נוחות, במקרה המנהל האחרון שלי היה גבר, תעשו התאמות אם זו מנהלת*)

אז איך זה שיש לו כל כך הרבה כח והשפעה עלינו?
איך זה שכל פיפס ממנו יכול לפעמים לטלטל ככה?

כמו שאני רואה את זה –
זה יושב על שני צרכים בסיסים שלנו ממערכות יחסים באשר הן.
צרכים שכשהם לא מתקיימים יכולים לכאוב לנו בכל מערכת יחסים,
וכשלוקחים את הצרכים האלו ומלבישים אותם על יחסי "עובד-מנהל",
אוהו איזו סמטוחה יכולה להיווצר!

והינה ההסבר.
שני הצרכים העמוקים שבעיני יושבים בבסיס כל מערכת יחסים:
האחד – להרגיש נהדרים ואהובים כמו שאנחנו!
כן, בדיוק כפי שאנחנו, עם כל הפאקים שלנו וכל הדברים היפים שבנו.
להרגיש שהעולם (והאנשים בו, כולל אנחנו עצמנו) רואים אותנו,
את המאמצים שלנו והרצון הטוב,
את הדרך הטבעית שבה אנחנו עושים דברים,
ואומרים לנו "בדיוק כך אתם נפלאים!"

השני – להרגיש שאנחנו נותנים ערך.
שהעשיה שלנו יוצרת תוצרים משמעותיים ובעלי ערך. לאחרים. ולעולם.
שלא "סתם" אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים,
ולא שהכל היה "אותו הדבר" גם בלעדיו. בלעדינו.
זה מה שנותן לנו להרגיש אנשים בעלי ערך. תחושת זכות קיום.

הקטע, שכשלוקחים את הצרכים הבסיסיים והאנושיים האלה,
ומלבישים אותם על עבודה, זה יוצר מערכות יחסים ממש מוזרות.
כאלו שמאוד ברור למה הן יכולות לערבב את הבטן.

זה לא כמו בזוגיות – בה אנחנו שני אנשים שבחרו בקשר הזה.
שם מרגיש לגיטימי להביא רגשות וש"תתערבב לנו הבטן".
שם גם מצופה שנדבר ונפתור דברים יחד.

זו מערכת יחסים אחרת – בה יש מנהל שיש לו המון כח עלינו.
ואנחנו שם – כי זו העבודה שלנו, הפרנסה, לא בגלל שבחרנו "בו".
הוא יכול להחליט באופן חד צדדי עלינו.
הוא האוטוריטה הרשמית לקבוע "מה נכון" ו"האם אנחנו בסדר".

ושלא תטעו – מאוד יכול להיות שגם לו מתערבבת הבטן לחלוטין (!)
ממערכת היחסים הזו והדברים שקורים בה.
(ומנסיון של מתאמני המנהלים, כן זה בהחלט קורה כל הזמן)

אבל גם ממנו "מצופה" להמשיך ולנהל, להתנהג באופן "מקצועי"
ולא להראות מה הוא מרגיש.
בכלל, אף אחד לא מצפה מאיתנו ליותר מידי "רגשות" בעבודה.
לא מצפים שנעלה קשיים רגשיים "ונפתור אותם יחד"
מצפים בעיקר שנעבוד. ונעבוד. ונעבוד.

בקיצור, מתכון קלאסי להרבה כאבי בטן בלי מנגנוני "שיחרור רגשות" או שיח פתוח.

אז מה עושים?
טוב זה כבר נושא לסדרת פוסטים שלמה. וזה גם תלוי בנפשות הפועלות.
אבל בגדול אני מאמינה ש"לקבור" את הרגשות האלו זו לא הדרך.
כי זה לא שהם באמת "נעלמים". להפך. הם מערבבים ענינים מתחת לפני השטח.
בהווה ובעתיד זה יעשה לנו נזקים. מכל מיני סוגים.
בין השאר יכול להיות שאם לא ניתן להם מקום ולגיטימציה מול עצמנו,
עם הזמן נרגיש יותר ויותר קטנים ופחות ופחות מסוגלים.

אז להסכים להרגיש. כן.
וגם למצוא מנגנוני שחרור והבעה לרגשות שלנו, מול עצמנו וגם מחוץ לעבודה.
ובבכלל חשוב שנחזק את עצמנו, שנבין מי אנחנו ומה הדרך שלנו.
ואז חשוב ללמוד להעביר בצורה חכמה פוליטית ונעימה מסרים רלוונטים
(כנראה שתצטרכו לסנן… )
ונבין איך גורמים לדברים להשתנות.
בתוך הארגון או במקום העבודה הבא שתבחרו.
ואם לא נעשה עבודה פנימית עם עצמנו – סיכוי טוב שניתקל שוב ושוב (ושוב)
באותם אתגרים במקומות העבודה שונים.

דבר אחד בטוח: יש מה לעשות בנוגע.
אנחנו לא באמת "חסרי אונים" מול המציאות בעבודה,
גם אם לפעמים זה מרגיש ככה.

מאחלת לכולנו רגעים רבים של אושר וסיפוק בעבודה.
כאן בשבילכם, ליטל.