אנחנו כל הזמן עושים המון. כולנו. כל אחד בקצב שלו ובדרך שלו.
ואני מוצאת שלא משנה כמה נעשה, דברים קטנים או גדולים, רבים או מעטים, אין לזה בהכרח קשר אמיתי לתחושת הערך שלנו. מרימים גבה? כבר מסבירה.

כולנו רוצים להרגיש בעלי ערך. שאנחנו עושים דברים משמעותיים. שאנחנו נותנים ערך לאחרים, לעצמנו, לעולם. שאנחנו בעלי ערך.

האתגר האמיתי הוא להסכים להכיר בערך שלנו.
הי את! הי אתה! כבר היום, בתוך העשייה הקיימת שלך את/ה נותנ/ת המון המון ערך! לעצמך ולאחרים. החוכמה היא להסכים ולהכיר בו. עמוק בפנים, בינך ובין עצמך.

אם לא נכיר בערך הזה – כמה שלא נעשה ירגיש לא מספיק. אז איך עושים את זה? אני קוראת לזה "טיפות קטנות של ערך". זה הרגל נפלא שכדאי להכניס לשגרה: במשך כל יום להסכים לראות לרגעים את הערך שזה עכשיו נתתם.
זה אומר לעצור ולנשום ולהיות רגע עם החוויה של הערך הזה, לראות אותו. מתי? בכל הזדמנות בו הערך מציץ אליכם – כשמישהו אמר לכם משהו על הערך שנתתם לו, או בכל פעם שאתם מסיימים עשייה כלשהי.

אתן דוגמא – היום ניהלתי שיחת טלפון עם קולגה. בסיום השיחה היא אמרה לי "ליטל את כזאת תקתקנית. איך הרמת את הדבר הזה בכזו פרקטיות ובצ'יק. אנשים אחרים מושכים ומורחים. הלוואי והיו יותר כמוך". בעבר יכולתי לקבל מחמאה כזו, להיות קצת מובכת ולעבור מהר הלאה. שזה אומר ביני לבין עצמי – להקטין את עצמי ולא להסכים לראות את הערך שנתתי כאן במלוא יופיו. לבטל אותו בחוויה העמוקה שלי (אולי השכל יספר לי "טוב אני כבר יודעת שאני טובה בזה.." וזו גרסה של הקטנת הערך :-))

מה עשיתי במקום זה? הקשבתי, נשמתי, נתתי לדבר הזה להכנס אלי פנימה. חייכתי לעצמי, אמרתי תודה, ואיפשרתי לעצמי להרגיש "פששש.. עשיתי פה משהו לא מובן מאליו. נתתי ערך."

מדבר אליכם? מזמינה אתם לאמץ את ההרגל הזה – "טיפות של ערך". להכניס אותו ליומיום שלכם קבוע. ואם עבר יום בו לא עצרתם וראיתם את הערך שלכם, בסוף היום עצרו באופן יזום וביחרו לראות ולהכיר בערך אחד שנתתם היום בעולם.

לכולנו יש ערך עצום. וכשאנחנו מסכימים להכיר בו נוצר קסם בחיינו!