סליחה זה דבר כל כך חשוב. לא הייתי מודעת למלוא העוצמה שלו עד לאחרונה.

אנחנו רגילים שלסלוח זה קודם כל לאחר. ולבקש את סליחתו אם פגענו אנחנו.

 

אבל הסליחה החשובה מכולן, באופן אולי קצת מפתיע,

היא לאדם איתו אנחנו מנהלים את מערכת היחסים החשובה ביותר בחיינו – לעצמנו.

 

זה דבר עמוק לחוות, סליחה לעצמנו.

מקטן ועד גדול, להרשות לעצמנו לטעות בלב שלם,

לחיות בשלום עם משהו שאנחנו מתחרטים עליו או מרגישים אשמים לגביו.

 

זה בעצם להרשות לעצמנו להיות פשוט אנחנו.

לקבל אותנו ככה, כמו שאנחנו. בחמלה וחיבה, אהבה ופרגון.

 

בהשלמה שמותר לנו להיות אנחנו. בני אדם שטועים, בני אדם שסה"כ פועלים מכוונה טובה,

שמשתדלים לבחור את הבחירות הנכונות.

 

כשאנחנו סולחים לעצמנו על משהו, באמת סולחים,

זה משקל עצום של לבנים שיורד לנו מהכתפיים (או החזה)

 

זה הבסיס למערכת יחסים אוהבת ויפיפיה עם עצמנו.

ולחיים יותר שלמים, אוהבים, שמחים.

 

תהליך התפתחות משמעותי יכול לעבור דרך כל מיני דלתות.

סליחה היא אחת החזקות ביותר בעיני, היא מחברת אותנו ישר בעוצמה למי שאנחנו.

 

סליחה לעצמנו היא גם הפתח לסליחה עמוקה לכל אדם אחר.

היא מובילה לאהבה פנימה והחוצה.

כך שיום כיפור הוא בעצם סוג של חג אהבה.

אהבה לעצמנו, אהבה לאחר, רק מזוית קצר אחרת.

 

אז אני מאחלת השנה לכולנו – שנסלח לעצמנו באהבה.

על כל הטעויות והחסרונות שיש לנו, בהיותנו בני אדם.

שזה בדיוק מה שבאנו להיות כאן.

לחוות חיים גשמיים של גוף, רגשות וקשת של חווית.

 

שלכם, ליטל